פוסטים אחרונים

December 17, 2018

Please reload

ארכיון

Please reload

עקבו אחרי

שחזור גלגולים - תיאור מקרה

 התיאור הבא הוא תיעוד של שחזור גלגולים של לקוחה שבחרה לשתף את הסיפור שלה:  

 

"צועדת מתוך הערפל....
מתחילה להכנס לחיים שחייתי פעם.
נעלי עקב מעץ, שמלה ירוקה כהה, ארוכה.
ממולי מסדרון ארוך ואפור בהיר. 
אחות בבית חולים חולפת על פניי, לא רגע זו נזירה. יש לה כובע לבן וגדול וצלב אדום במרכז. היא חוצה אותי בחיוך וממשיכה. אני ניגשת לחלון הענק שבסוף המסדרון.
אני יודעת שאני צעירה אבל אני מרגישה שיש לי כבר עבר כבד מאחורי.
אני מנסה להבין מה היא עושה פה, הנשמה שלי, למה הגיעה לבית חולים.
אני נכנסת לחדר משמאל, ושם במיטה מברזל שוכב קשיש נחמד. יש בידי קלסר או משהו, ואני יודעת שאני עובדת עכשיו או שאני מקבלת שכר על זה. לא ברור.
חוזרת לחלון, מנסה להבין על מה היא חושבת.
היא חושבת על העיר.

היא שם ברחוב סואן. יש פה הרבה אנשים, זו אירופה, לפי אבני השפה, לפי הלבוש המהודר של העוברים והשבים.
מגבעת שחורה, נשים בשמלות גדולות וכובעים מעוגלים. משמאל יש דירה, ובה חיה קשישה.
אה, עכשיו זה ברור - אני מטפלת בקשישה הזו. הקשיש מבית חולים הוא בעלה. היא מסרה לו משהו דרכי.

חוזרת הביתה.
זה מחוץ לעיר, הכל ירוק פה, שדה מדהים.
אבל הבית... אני לבד. לובשת סמרטוטים, שיער אסוף במרושל.
ולא אומרת כלום. לא שרה, לא מחייכת, פשוט שוטפת את הכוס במים.
הכל חשוך פה, צפוף. סמרטוטים תלויים על חבל. העץ תיכף מתפרק. 

 

קפיצה אחורה בזמן:


נמל של עיר אירופאית גדולה. 

דמעות של כאב. צועקת בכל גרוני, "אמא!" מושיטה לה ידיים קטנות, נטושות מגע וחום, לחיים סמוקות ועיניים מתחננות למגע אוהב וחם. 
מפרידים בינינו. 
אבל רק אני נלחמת. רק אני רוצה אותה. אמא מרגיעה אותי והולכת עם האנשים האלה - עם האישה שלבושה בכובע לבן מעוטר בכרכרה הלבנה היפה. 
אותי לוקחים שני גברים לכרכה שחורה. מי הם? שוטרים? עובדי עירייה? לא ברור. את הדרך מהנמל אני לא רואה. הווילון מוסת והכביש מטלטל. אני לא בוכה יותר. אני יושבת בצד במבט קפוא.
אמא לא רוצה להיות איתי יותר. היא הלכה עם האנשים בלבוש לבן.

הכרכרה עוצרת בבית יתומים.
נזירה חביבה מקבלת אותי בפתח. שני הגברים עוזבים.

אני לא מרגישה כלום, מרגע זה ואילך אני לא חיה יותר, רק נושמת, עושה מה שצריך. אוכלת כי צריך.
אמא נטשה.

 

קפיצה ליום שלפני:

אפריקה.
אני בת 3 או 4, יושבת על מדרגות ביתי ואוכלת מנגו. הוא נוזל ומטפטף על השמלה הלבנה והיפה. אני מסתכלת על אמא, היא צעירה ויפה. היא מוטרדת. היא לא טורחת לנגב אותי, לא מביטה בי. מבטה רחוק בשדה הצהוב שמקיף אותנו.
אני מרגישה, כאילו יודעת שזה היום האחרון.
מחר אנחנו עולות על אוניה וההסכם הוא, שאם היא רוצה את חייה חזרה, היא צריכה לנתק כל קשר עם העבר הזה, עם הטעות והמרדנות שלה. 
זו החלטה קשה. אבל אמא מעדיפה את העושר שלה. היא מעדיפה לבחור בחיים הנוחים שהיו לה לפני שברחה עם הפרחח שממנו נכנסה להריון, שממנו הביאה אותי לעולם.

וכך היה... היא חשבה שבית יתומים, עדיף לילדה שלה. שזה שיש שם אוכל, וחברים ומיטה בשבילה... היא תסתדר. 
***
אני לא מפסיקה לבכות.
לא יכולה לעצור את הדמעות. זה כל כך עצוב.
אבל עכשיו אני מבינה הרבה דברים. אני יוצאת מחוזקת. ואני מודה לקרן
על החוויה הבלתי נשכחת הזו
של שחזור גלגולים."

 

Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon