העידן הזה הוא עידן שבו נופלות החומות שמפרידות בין בני האנוש לאט לאט. אנחנו מנקים דפוסים של גזענות, דפוסים של אפליה מגדרית ודפוסים של חוסר שיוויוניות בכלל. העידן הזה בא להזכיר לנו שכולנו באנו מאותו המקור, קורצנו מאותו החומר וכולנו אחד. מבין השינויים הגדולים שמתאפשרים בעשורים האחרונים בולט הוא השינוי במעמד האשה.
הדפוסים החברתיים לפיהם האשה היא פאסיבית, תלותית, חלשה, מנוצלת ומנוהלת מתחלפים בדפוסים אשר מאפשרים לאשה להיות עצמאית במחשבותיה, ברצונותיה ובמעשיה. נשים רבות בעיקר בעולם המערבי, נולדו לחיים של חופש, נולדו להשמיע את קולן, להוביל, לפרנס, לתרום, ליזום, להמציא.. הנשים של היום מתאפיינות בהרבה מאוד כוח אך השיעור שלהן הוא להתמיר את הכוח הזה בעוצמה.
כתבתי בעבר על תופעת הרווקות המאוחרת וכיצד היא באה לשבור ולנפץ את מבנה המשפחה הפטריאכלי ששלט בחברה עד היום. רובנו באנו מעידנים וגלגולים חיים רבים לאורך ההיסטוריה בהם היינו נשים חלשות, פאסיביות, כנועות. בגלגול הזה לקחנו על עצמנו לחולל שינוי גדול הן ברמה האישית והן ברמה הגלובלית, שינוי שיאפשר קידום משמעותי במעמדה של האשה בחברה.
אני נתקלת בהרבה נשים עצמאיות ומועצמות כאלו שמגיעות אליי לייעוץ רוחני או לאימון אישי ומזהה אצלן, כמו גם אצלי, קונפליקט אחד שחוזר על עצמו. מצד אחד אנחנו נשים הגאות בנשיותן, במיניותן ובעוצמה הנשית שלהן, אך מצד שני במפגש מול גברים כל הרכות, הפגיעות והנשיות שלנו קופאת והצד הלוחמני והקשוח מסתער במקומם. כפתור ההפעלה שלנו נלחץ מול ביטוי של סמכות או כוחניות גברית וכאשר אנחנו נתקלות בהתנהגות המפורשת על ידינו ככזאת אנחנו מגיבות.
התגובה בדרך כלל תגיע בשתי דרכים:
אחת היא דרך האגרסיה; אנחנו הופכות להיות אגרסיביות ותוקפניות כלפי מי שנתפס על ידינו כאגרסור גברי ועולה ומתפרץ מאיתנו גל של זעם, צדקנות וכוחניות. ה'וונדרוומן' יוצאת לנו.
בדפוס השני אנחנו משתתקות במפגש מול מה שנחווה על ידינו כאגרסיה גברית. אנחנו מגיבות ברגישות יתר, מתכווצות, נחנקות מעלבון וזעם ונמלטות מן הזירה פן נתפס חלילה מזילות דמעה מול האויב.
ומה אני מוצאת מולי כשמגיעות אליי כל הנשים המיוחדות האלו? אני מוצאת נשים יפות, רכות, עדינות, אמהיות, נחשקות, עוצמתיות, שנתפשות על ידי הסביבה הרבה פעמים כנוקשות, כוחניות, קרות, חמורות סבר ומחמירות. הן לא מרשות לעצמן להראות פגיעות וחלשות פן יתפשו על ידי הטורף כטרף קל. כשהן בחברת נשים אחרות הן מניחות את נשקן וכל היופי שלהן מתפרץ החוצה אבל כשיש גברים בסביבה הן תמיד על המשמר, אסופות, דרוכות ומתבצרות מאחורי חומת ההגנה שלהן.
כך בשתי הדרכים האוטומטיות האלו אנחנו מתנהלות בעולם; הכפתור נלחץ ואנחנו מגיבות.
נדרשת הרבה עבודה כדי להוציא אותנו מהאוטומט הזה,
כדי לאפשר לנו להניח את נשקנו ולבטא את הפגיעות והרכות שלנו מבלי שנתפש כחלשות/כנועות/קורבנות,
כדי לאפשר לנו להרגיש בטוחות ולא מאויימות בקשר אינטימי ארוך טווח,
כדי לאפשר לנו לחיות בשלום, באהבה ובשותפות עם בן המין הגברי, האויב הכי גדול שלנו מזה עידנים.
וכך אנחנו נעות כל הזמן בין שני הקצוות של עצמאות וחופש לבין תלותיות ונזקקות רגשית בקשר אינטימי. מפחדות ללכת לאיבוד בקשר זוגי, להבלע, להיעלם.
אין לנו חופש אמיתי בין שני הקצוות האלה.
החופש האמיתי מגיע מהיכולת להיות באמצע; לא במקום התלותי והנזקק וגם לא במקום שחייב להוכיח עצמאות וחוסר נזקקות בכל מחיר.
לא קל למצוא את האמצע אבל זהו שלב חשוב ומכריע בהתפתחות האישית שלנו וגם בהתפתחות האבולוציונית. מבנה המשפחה הפטריאכלי כבר נשבר לא רק בזכות הרווקות הנשית אלא בשיתוף פעולה עם האהבה החד מינית שהביאה איתה תאים משפחתיים בהרכבים חדשים ויצירתיים.
עכשיו רק נשאר שנמצא את מבנה הזוגיות המתאימה לנו, הרווקות הסטרייטיות, זוגיות שככל הנראה אינה קשורה במוסד הנישואין שמשמר בנאמנות רבה את המבנה הפטריאכלי. אנחנו צריכות להמציא את המבנה החדש שמתאים לנו ולעתיד החדש אליו האנושות מתקדמת.