רוצה את הגבר החדש אבל מתגעגעת לזה מהמערה...

הרבה מהקונפליקטים שאני שומעת עליהם בייעוצים עוסקים בקשרים זוגיים חדשים בהם הגבר מתגלה כרגיש מאוד, מחובר לצד הנשי שלו, מרצה, לא מספיק אסרטיבי או במילים של המתייעצת... "לא מספיק גברי". אז אני פונה כאן אל אחיותיי הנשים:

בזמן שהוא "לא מספיק גברי", מה את? הנסיכה הקסומה, שיושבת לה במגדל ומחכה לאביר שינצח את הדרקון ויציל אותה מעצמה?

לא!

כבר הרבה מאוד זמן שאנחנו לא הנשים האלו.

רצינו עצמאות, רצינו שיוויון זכויות, רצינו לצאת מהמטבח ותקשיבו: עשינו את כל זה. השוונו כוחות. ולצד ההתפתחות שלנו גם הגברים עוברים טרנספורמציה. זה חלק מהאבולוציה האנושית שאנחנו מתקנים עכשיו.

התלוננו עליהם שהם מנותקים רגשית, שהם לא מסוגלים לדבר, שהם לא מתעניינים, שהם מרוחקים ושכלתניים והנה סוף סוף קורה שינוי. הגברים של העידן הזה עוברים טרנספורמציה לנגד עינינו; הם מתעניינים בתכני התפתחות אישית, הם הולכים לטיפול, הם רוצים לשמוע איך היה היום שלך, הם הולכים עם הילדים לגן שעשועים, הם מבשלים, הם מנקים, הם הולכים לקוסמטיקאית וגם עושים מניקור. רצינו שהוא יהיה החבר הכי טוב שלנו ואז כשהוא עושה את הדרך כדי לפגוש אותנו באמצע, אנחנו צריכות לשאול את עצמנו מה אנחנו עושות כדי לפגוש אותו?

אנחנו הנשים אוחזות כרגע בחרב פיפיות; מצד אחד רוצות עצמאות ושוויון וגבר שאפשר לדבר איתו רגשות ושפור-פליי חשוב לו לא פחות מלנו, אבל ברגע שהוא מראה חולשה ופגיעות אנחנו פתאום מתגעגעות לחספוס הגולמי של ההוא מהמערה.  

תראו את הגברים שלנו: הם מבולבלים. הם מצד אחד כל כך רוצים לדבר ולחלוק ומצד שני הם מרגישים באינסטינקט שלהם שעדיין לא בטוח עבורם לשחרר דמעות ולהודות ברגשות. האינסטינקט ההישרדותי אומר להם שברגע שיעשו את זה לא תהייה דרך חזרה, הגבריות שלהם תלך לאיבוד. ואז הם שוב נסגרים ומתרחקים ולא משתפים, או במילים אחרות, חוזרים למערה. ושוב אנחנו מתבאסות. אנחנו נצמדות לתשוקה שהקשיחות הזו מעוררת בנו, אבל שוכחות שיחד איתה מגיעה גם הבדידות שאותה אנחנו משתוקקות לפרוץ.

גם אנחנו התרחקנו מהפן הנקבי שלנו. העבודה שלנו עכשיו היא לחזור אל האנרגיה החומלת והאמהית, להפסיק להיות תוקפניות, תובעניות ובלתי ניתנות לריצוי. הרבה נשים אומרות לי שהן מפחדות ליפול לדפוס ה"מטפלת" בקשר ואני רוצה להגיד לכן שכבר שמעתי כל כך הרבה סיפורים מהסוג הזה וגם חוויתי אותם בעצמי אז בואו נעשה סדר רגע: כשאנחנו נופלות לדפוס המטפלת זה כי אנחנו מאוד רוצות שהגבר שלנו יעשה התפתחות והוא עוד לא שם, אז אנחנו מחזיקות את זה בכוח ומנסות להאכיל אותו התפתחות אישית בכפית. גבר מפותח לא צריך שתהיי המטפלת שלו. הוא מציע לך חברות, הקשבה הדדית, הכלה בדיוק כמו שאת מציעה לו. ואז הדרך המשותפת היא מרתקת ומרפאת ברמה האישית, השושלתית והקולקטיבית.

על אף שאני קשוחה איתכן היום, אני אגיד שחשוב שתהייה לנו חמלה עצמית גם כלפי עצמנו. השינוי האבולוציוני הזה הוא עצום ועברנו איתו כל כך הרבה שינויים מקצה לקצה בתקופה של פחות ממאה שנים. גם אנחנו כנראה קצת מבולבלות אז חשוב שנעשה סדר ונזכיר לעצמנו את התמונה הגדולה: אשה חזקה צריכה שותף חזק לידה וחיבור לרגש ותקשורת חשופה הוא לא באמת חולשה אלא חוסן במלוא מובן המילה. שוויון אמיתי משמעותו ששני הצדדים יהיו מפותחים, ערים, מודעים ומתמודדים. ומי שאמר לכם שגברים לא בוכים, חזר כבר מזמן למערה אז בואו נעשה ריפרש ונקבל את הגבר החדש בלב פתוח ופרפרים בבטן.