סיפור האהבה הבלתי אפשרי בין פרמינה דאסה ובין פלורנטינו אריסה מתחיל כאשר הם לראשונה נתקלים אחד בשניה ומתאהבים. אביה האמיד של פרמינה שמייחל למציאת זיווג מוצלח יותר עבור בתו מתנגד בתוקף ומפריד בין השניים.
בסופו של דבר פרמינה מתחתנת עם רופא נאה ומוצלח וחיה לצידו 50 שנה ופלורנטינו הרגיש והמיוסר נשאר לבדו כל חייו והופך למאהב מדופלם למאות נשים אך כל הזמן הזה - ליבו נשאר נאמן לפרמינה.
כאשר הם בני 70 בערך לאחר מותו של בעלה של פרמינה מתאחדים השניים ומממשים את אהבתם סוף כל סוף.
הסיפור הזה הוא סיפור הממחיש באופן מאוד ציורי ויפה את אופייה של אהבה בין נשמות משלימות. אהבה סוחפת, עוצמתית ומטלטלת אשר מכתיבה את גורל חיינו אך אינה נועדה למימוש ארצי של נישואין והקמת משפחה.
בשבוע שעבר כתבתי על נשמות משלימות ואהבה בלתי ממומשת. הדברים עוררו הרבה מאוד תגובות, הזדהות אך גם הרבה שאלות. ברגע של השראה וחיבור גבוה נזכרתי בספר המפורסם של גבריאל גארסייה מרקס "אהבה בימי כולרה" וחשבתי שהוא יכול לעזור לנו להבהיר קצת יותר את הקונספט של אהבה בין נשמות משלימות.
היו נשים ששאלו אותי האם האיחוד הזה לא יוכל להתקיים לעולם, האם לנצח נשמות משלימות לא יחוו נחת ומימוש ואני חושבת שהסיפור הזה נותן מענה יפה לשאלה. אהבתם של פרמינה ופלורנטינו היתה נצחית וברבדים מסויימים המשיכה להתקיים ללא קשר למגבלות הזמן והמציאות היומיומית. בסופו של דבר, הגחלת היתה שם ואהבתם ניצתה בשנית כאילו אין שום משמעות לזמן וכאן אני חוזרת לתכלית המפגש: להעיר אותנו, לטלטל אותנו ולהניע אותנו לפעולה.
מתוך כאב ומשבר אנחנו צומחים, ומי מתאים להעביר אותנו שיעור של צמיחה מתוך כאב יותר מהנשמה הקרובה אלינו ביותר? היקום דואג לנו שאת השיעורים והחוויות הכי כואבות של הלב נחווה כשאנחנו עטופים באהבה ללא תנאי, אהבה של נשמה משלימה. לאחר שהשיעור נלמד יתכן שניתן יהיה לממש את האהבה הזאת אך מאחר ומדובר בשיעורי חיים גדולים לרוב זה יהיה כעבור הרבה שנים וברגע שממש לא ציפינו לכך.
דבר נוסף שאנחנו למדים מהספר הזה: לרוב המפגש עם הנשמה המשלימה שלנו מגיע מהר למקום של ניתוק כואב ופרידה ולרוב אנחנו נאחזים באותו אדם כאילו היה קרש ההצלה היחידי בלב ים. אנחנו בעצם נאחזים בכאב, ביסורים, בתחושה של פספוס, חוסר מימוש - מהפחד הגדול שאם נשחרר נשאר בלי כלום אך ההפך הוא הנכון; כאשר אנחנו לבסוף מסכימים לשחרר אנחנו מאפשרים לאהבה אחרת להכנס לחיינו, אהבה קלה יותר, פשוטה יותר, אפשרית יותר, כזא שיכולה להתקיים במימד הארצי בקלות וללא מאמץ. פרמינה אהבה את בעלה הרופא, אהבה אחרת אמנם, אבל אהבה ואפילו פלורנטינו המיוסר שניסה בכל מאודו לא להתאהב לעולם, מתוודה בפנינו שהיתה לו מאהבת אחת בה "מעד" והתאהב..
הבחירה אם להמשיך להאחז בכאב היא בחירתנו שלנו וביום שנשחרר את האחיזה בכאב נתחיל להנות מחיים זורמים וקלים יותר. ובהקשר הזה אסיים בציטוט מתוך הספר:
"עדיין צעיר היה מלדעת שזכרון הלב מבטל את הרע ומאדיר את הטוב, ובזכות התכונה המחוכמת הזאת אנו מצליחים לעמוד בנטל העבר אבל כשעמד על סיפון האנייה וראה שוב את הצוק הלבן של השכונה הקולוניאלית, ואת הנשרים העומדים בלי נוע על הגגות, ואת הכבסים של העניים התלויים על הגזוזטאות, באותה שעה הבין איזה טרף קל היה למלכודות הרחומות של הגעגועים."
גבריאל גארסייה מארקס
"אהבה בימי כולרה"